ט"ו בשבט או מחשבות על שורשים ורילוקיישן

עצים נטועים במקום אחד, מצמיחים עם השנים שורשים ולא משנה מה יקרה על פני השטח לענפים או לפירות שלהם, הם שם, ימשיכו להתקיים ולצמוח מחדש.

ואני רציתי להיות כמו העץ הזה, עם השורשים הנטועים, יודעת שזה המקום שלי ומתחייבת ליצור עבורי את הסביבה הטובה ביותר.

אבל מה אם אני יותר כמו הציפור הנודדת?

זאת שעוברת בין מקומות בהתאם לעונות השנה והולכת בעקבות הנוחות למקום שעושה לה טוב עכשיו.

האם אפשר בכלל לדעת מה נכון או לא נכון עבורי או אולי רק מה מדוייק לי לעכשיו?

האם אני יכולה להיות גם הציפור וגם העץ?

הרילוקיישן הביא אותי לבחון מחדש הרבה אמיתות.

למדו אותנו שהעם היהודי הוא העם הנודד ועכשיו, בתור יהודים וישראלים, תורנו לייצר שורשים פה, בישראל. אבל האם זה נכון? האם זה נכון לכולם? ואם כן, איך תסבירו את זה שהצלחתי לייצר שורשים גם במדינה רחוקה?

העולם היום גלובלי ומאפשר לנו לעבוד ולחיות כמעט מכל מקום. וחלקנו אוהבים לחקור, לבדוק, לראות מקומות אחרים ואולי גם להפוך אותם לבית החדש שלנו.

האם זה כל כך רע להחליט לנטוע שורשים במקום אחר חוץ מישראל?

למה אני מרגישה שאם אחליט לעבור אני לוקחת על הגב לא רק את משפחתי אלא גם ייסורי מצפון והיסטוריה של מדינה שלמה?

האם גם משפחה שעוברת מארה"ב לדנמרק מקבלת את אותה כמות ייסורי המצפון שמקבלת משפחה ישראלית שעוזבת את ישראל?

אני כן יכולה להגיד שאני מחפשת את המקום בו ארצה לנטוע שורשים.

האם זו תהיה ישראל או מקום אחר? את זה אני לא יודעת.

אולי עוד לא הגיע הזמן שלי לקבל את ההחלטה הזו.

אולי זה בסדר בינתיים להיות הציפור הזאת שנודדת ובודקת.

ט"ו בשבט מחר ואני רוצה להגיד לעצמי וגם לכל מי שנמצא ברילוקיישן או מתכנן מעבר, שמותר לנו לבחון איפה אנחנו רוצים לנטוע שורשים ומותר לנו להיות כמו הציפורים, כי העולם שלנו צריך גם עצים וגם ציפורים נודדות.

אז שאף אחד לא יעשה לכם ייסורי מצפון. תקשיבו ללב ותבחרו מה מתאים לכם עכשיו.

שלכם באהבה,

מאיה חן.